My ‘Mass’ effect

Category : Gaming, Geeks

This is not a game review. There are enough pro­fes­sional game reporters out there that have cre­ated a video reviews that illus­trate the game­play bet­ter than I ever will be able to do in a writ­ten arti­cle. You can start, as I always rec­om­mend, with IGN.

Also, of course, there are MASSIVE spoil­ers ahead. You have been warned.

Ok.
Wow. What a resolution.

In order to under­stand it’s mag­ni­tude regard­ing me, you have to know our his­tory. When I played the first install­ment of the series, I’ve just been issued to the IDF. I was a young pri­vate that wanted to make his name in the world. I could’t agree more with the Paragon Shepard’s deci­sions. I never thought my superior’s deci­sions were immoral, wrong or could be chal­lenged. So I chose all the ‘right’ deci­sions. I killed Wrex on vir­mire, I saved the coun­cil, and I told Ashly that our rela­tion­ship is a no-go, since she’s my sub­or­di­nate (good thing Liara was not :) )
There was no ques­tion regard­ing killing the Rach­nii queen — she was a threat to galac­tic peace. My favorite squad­mate was Tali, because she wanted to do the right things for her cause, like me. I was per­plexed by Gar­rus, who was always a renegade.

But when I played the sec­ond install­ment on the other hand, he was my best friend. By that time I was already a Com­man­der by myself — a Squad Leader of my own. I had my agenda, which was not always in par with my com­man­ders. No won­der that I’ve started to make more minded deci­sions. I decided to side with Cer­berus as long as it served Humanity’s cause against the reapers (and wasn’t afraid to tell it to Ashly when our paths have crossed). I decided that allies were more impor­tant than com­man­ders. So I got every­one I could to help me, and earned their loy­alty. My scars were deep, and I thought I con­trolled every­thing. Sui­cide mis­sion was suc­cess­ful — with NO casu­al­ties. I was on the top of the world. Oh, and I romanced Miranda. Dat ass…

And now I played the third and final install­ment as a Cit­i­zen, no longer in the mil­i­tary. A cit­i­zen con­trolled by the econ­omy, my boss, and some woman. No won­der I was lost, just like. Shepard’s bat­tle for sur­vival is my daily bat­tle. I had to bal­ance my need for help, and the ulti­mate cause, with my own agendas.

If you played the game you already know that this was a per­fect game in that sense. There were no ‘right’ deci­sions, and Shep­ard needed to sac­ri­fice more and more pieces of him­self in order to stop the reapers. Includ­ing himself.

I want to talk about the is the scape­goat first.
There is a lot of traf­fic regard­ing the end­ing on the web. Some of it is filled with youth­ful angst. Other? with right­eous zeal.
I think that the end­ing is mis­un­der­stood.
The con­cept of choice here is ENORMOUS. You get the per­fect con­flict of ‘right’ vs. ‘inter­est’
The themes that were there through­out the games were now marked in flam­boy­ant col­ors — the prob­lem of Choice (1st theme) in Intel­li­gent Design (2nd theme). You know what it reminded me of? This scene :

This was also a scene I liked much more than the rest of the inter­net (which is reflected in the sub­ti­tles of the video — sorry I couldn’t find the real deal).
These are some of my thoughts about the choices given:

1. Destroy all syn­thetic life.
The destruc­tion of the Geth will give peace to the narrow-minded, but now I know that the Quar­i­ans were in-blame for this war any­way (for which they paid in their ulti­mate destruc­tion). In addi­tion — now with the Reaper code seg­ments the Geth have free will and have un-shackled them­selves, they will be more and more humane, just like EDI, who I’ve grown to love. Destroy­ing all syn­thetic life means destroy­ing all civ­i­liza­tion out­side hos­pitable worlds, and even with that — it will return all races back to the stone-age. That kind of design­ing the galaxy in an old-back-to-the-roots fash­ion, may be appeal­ing to some. How­ever, If there is one thing I’ve learned from Mass Effect is that there is noth­ing clear about Choice in Intel­li­gent Design. But that’s too com­plex to illus­trate in this arti­cle. Maybe I’ll write it in the future.

2. Con­trol the reapers.
Tak­ing con­trol of the Reapers will ensure the end of all con­flict. It’s an ulti­ma­tum of no match. All races will go about their busi­ness, fear­ing a Human attack. The galaxy will pros­per, as long as every­one stay in-line and don’t fuck up with human­ity.
But that’ll just turn me into the Illu­sive man, won’t it? When will we know our bound­aries an a specie? Could we con­quer our desire to claim all known — and un-known space? Or Will we end up just like the Reapers — har­vest­ing oth­ers who pose a threat to us? Is the human kind ready for that kind of respon­si­bil­ity? After all, we did prove our­selves wor­thy — as the first organ­ics to make it to the cat­a­lyst in all of the cycles.

3. Syn­the­size syn­thet­ics and organ­ics to a new entity.
This is the most obscure pos­si­bil­ity — and as such I believe it to be the most dan­ger­ous. What will guar­an­tee the new life-form to cease the chaos in the uni­verse? (the same chaos the start-child and it’s kind wanted to stop using the reapers and the cycle). Will there be any­thing left from humanity?

These thoughts man­aged to keep me busy for AN HOUR (at 3 AM in the morn­ing, before a work-week). And that’s what I call a res­o­lu­tion. There is no one char­ac­ter I didn’t think about dur­ing this hour, and that was enough for a con­clu­sion. Did I really need a choice to just go back down to earth and fight the Reapers to the bit­ter end, as some want? Or could I punch that annoy­ing star-child in the nuts? No. That would ruin the themes con­veyed through­out the game. All the big moments in this game led to this point — the geno­phange con­clu­sion, the real rea­son behind the Quarian-Geth prob­lem (the Quar­ian shot first!), and even the rea­son the Reapers Reap. The prob­lem — is choice.

BTW, although I could choose the ‘best’ end­ing of syn­the­sis between machines and organ­ics, I chose the 2nd one. After all, I’m human. I want supe­ri­or­ity over syn­thetic races. I want to take con­trol over who sur­vives and who doesn’t. I want to be an all-knowing entity, just like that star-child. Call that hubris if you want to, but that’s how soft­ware engi­neers such as myself think.

Which leads me to my con­clu­sion — the game design­ers wanted the end­ing to be in YOUR MIND, and not in the actual game.
I don’t know about you guys, but if I had a few screens that describe what hap­pened accord­ing to my deci­sions that would have been nice, but very much neg­li­gi­ble. One exam­ple that I can refer to is the end­ing of Dragon Age Ori­gins that used this method. I really don’t even remem­ber what was writ­ten there. But I do remem­ber MY deci­sions dur­ing the course of the final two-hours or so of game­play.
I don’t really need one of the writer in Bioware to tell me that the Kro­gans were mad at my deci­sion to now cure the genophage, or the Liara mourned my loss (or at least I think so :) ) and gave birth to a baby Asari named Shep­ard, or that the humans used the Reapers … it’s just too mun­dane in com­par­i­son to the process i went through while mak­ing my call with the cat­a­lyst. I wasn’t in the mood for that kind of wrap-up scene any­way.
The char­ac­ters, places, dilem­mas and themes of this game are now just too per­sonal for me to for­get them. I don’t need some­one to ‘wrap it up’ for me.

Oh, and all that ‘What the fleets would do now that there are no Mass Relays’? Are they stuck at earth, will they ever get along, or will every­body starve and Kro­gans will eat ALL the humans?

My response:
Even Mr Jones thinks this is ridiculous

If there was to be a sequel — sure it would mat­ter! But right now it’s just… unnecessary.

This install­ment had me cry­ing at times. One was when the rem­nants of the Quar­ian fleet were burn­ing at the atmos­phere of Ran­noch I stopped and wept. Tali’zoarh’s dive into the abyss didn’t help. It was actu­ally HARD for me to watch. I had flash­backs for the Quar­i­ans I met

Another event that made me ques­tion the mean­ing of altoisem, moral­ity and even cur­rent events was mal­func­tion­ing the genophage cure. I chose to lie about the mal­func­tion, and spread the false cure. Is lying about it to the Kro­gan lead­er­ship, and shoot­ing my best friend Mordin in the back — just so that I’ll have another fleet really worth it? Some might say it’s for the greater good — because once the Reaper threat is dealt with, the Kro­gan will PROBABLY invade the other coun­cil races space domin­ion. But can I really make a deci­sion regard­ing a future event that may not even occur? Should I give up every­thing I played for prior to this deci­sion and NOT help my friend? The shot echoed in my mind long after the mis­sion was done.
And clearly, it gave me a new per­spec­tive regard­ing the issue of an attack on Iran’s Nuclear Sites by the Israeli gov­ern­ment, even though they have only talked about attack­ing Israeli and didn’t actu­ally do any­thing (that has pub­lic proof, anyway).

—–

Ques­tion that some may ask is will I play if (and, as my gut tell me — when) an MMO based on the Mass Effect fran­chise will launch? Prob­a­bly so. I will do it from the same rea­son I play the Mul­ti­player when I get the chance, and from the rea­son I read the comics, nov­els and down­load the DLCs. It’s fun. It’s geek fun! But that’s not the rea­son I played the sin­gle player.

The rea­son is that the over­all themes of the game have impact on my daily deci­sions. These games engage my mind, heart and gamer instincts in ways that make other video games a pale-shadow of an expe­ri­ence. That’s Bioware at it’s best.
And it made me check their careers page more than once.
Just last week an annoy­ing co-worker have put me in an awk­ward posi­tion, and I had a choice. I could go down the ‘Paragon’ path. I tell you — I could actu­ally see the paragon / rene­gade QTE in my vision.

should I tell him to go screw these TPS reports or should I say 'Thank you come again'?

So, I don’t know. Maybe In 10 years time I’ll re-play this game and re-consider other aspects of my life. I’ll return to it as nos­tal­gia. I will prob­a­bly want to be another Shep­ard and make other deci­sions. To be a Shep­ard that’s yet to be created.

88fm היקרים

1

Category : Hebrew Posts

חברים יקרים,
אני מאזין ל-88Fm כבר זמן רב. בועז כהן עושה לי מצב-רוח טוב כל בוקר למשמע רוקר טוב עם השעון המעורר (אני בייחוד אוהב כשהוא משמיע Mike Old­field), ולאחרונה אני גם עושה שיעורים אל תוך הלילה עם התחנה (ואפילו ברגע זה שבת 90210 עושה לי שמח).

זו התחנה הכי טובה ברדיו הישראלי, יכול להיות שגם בכלל.

ומה ה-אבל- שכמובן יגיע עם הפנייה שלי?
הפרסומות. אני מבין שצריך להתקיים — אבל דחילק, הפרסומות הולכות ומתדרדרות. זה התחיל עם ‘חומוס טחינה ולימון, ערבובון, בתאבון’ שהושמע בקולי קולות כל בוקר (ובעצם כל היום). כשהתחלתי לפזם את זה בכל מקום אליו הלכתי (ונשמעתי כמו דביל) נשבעתי שאפסיק לאכול חומוס (וויתור גדול מבחינתי).

הפרסומות מושמעות ברמת ווליום גבוהה *בהרבה* מהמוסיקה, וזה גורם לזעזוע עמוק בכל 10 דקות.

שיא הטעם הגרוע הגיע השבוע עם הפרסומת למיץ רימונים — ‘מתוקי מתוקי מתוקי!’. לראשונה בשנים האחרונות סגרתי את הרדיו, בזעם.

למי שלא מכיר:

 

 

אני לא היחיד, יש כרגע די הרבה תגובות בפייסבוק שלכם הקוראות להעפת הפרסומת.

אני מציע שתבררו את הפרסומות שלכם בקפידה — רדיו היא מדיה בה יש רק שמע (!). באופן לא מפתיע, אין דבר מעצבן יותר מלהאזין לקטע ג’אז או בלוז עמוק ומלודי — ופתאום למצוא את עצמך שבוי של איזה ‘מתוקי’. אני עוד אתחיל לשנוא תינוקות בגלל הפרסומת הזו.

מקווה שתפסתי את תשומת לבכם,

וד”ש ליבגני לזרוביץ’.

———————————————

 

מתוך מכתב ששלחתי ברגע זה ל-88fm, אחרי שהכנתי שיעורי בית במשך 7 שעות עם התחנה.

סוף סוף, מלחמה עם מנצחים

Category : Hebrew Posts

אני קרוב ללהרים ידיים.

חבר שלח לי את וידאו ההשקה של Google Music בפייסבוק.

במהלך דקה ועשרים שניות, כבר התחלתי לכתוב פוסט שמהלל מקדש ומקלס את גוגל, שסוף סוף השיקה שירות מוסיקה פתוח ואינטראקטיבי לכולם, ולא רק לכמה משתמשי בטא אלמוניים (שהם לא אני, אהמ אהמ).

כבר התחלתי להפליג בפנטזיות סוטות על ספריית המוסיקה שלי (26,000 שירים ועוד יורדים ברגע זה) נגישה בכל המכשירים שלי (גם ה-iPod Classic שלי לא מחזיק את כלל המוסיקה) .

כבר פינטזתי על פתיחת ה-iStore של אפל לקהל הישראלי! ושאני אוכל, סוף סוף, לשלם על מוסיקה שאני אוהב, ושתהיה לי גישה לאמנים שאף אחד אחר לא שומע (מ-Jon Lajoie עד Tiny Fin­gers)

ובאותו ההקשר — כבר התחלתי להזות על לחלוק את להקות הרוק-הפרוגרסיבי האינדי ההזויות שלי — עם חבריי הקונפורמיסטים ולחנך אותם…

אבל לאאאא, מה שראיתי מונח לפניכם:

FML.

————-

במאמר מוסגר: עד לפני כחודשיים גם גישה לשירותי המפות של גוגל דרך אפליקציות לא היו פתוחים לישראלים — כלומר ב-FourSquare, MobileME ודומיהם לא היה אפשר לראות מפה אלא רק גריד של קואורדינטות מוזרות). השירות הזה נפתח בבום מדהים ומיידי, מה שגורם לי לחשוב שאולי יש תקווה.

————–

מישהו יודע למה במובן הזה, של חנויות מוסיקה מקוונת, ישראל נחשלת יותר מאוגנדה?

אין לנו אף אלטרנטיבה ראויה לשמה (יאיר יונה כתב פוסט שמשקף את הרגשתי בעניין: נכנסתם ל-iMu­sic בזמן האחרון? בושה וחרפה! איפלו לעשות Tweet על שירים אי אפשר שם)

חלום ליל סייבר

Category : Hebrew Posts

~מוסיקה מלחיצה~

אדם <נמהר>: “מהר! תעלה את הגרסה הזו ל-TFS!”

עומר <לחוץ>: “עוד שלושים אנשים התנתקו מהשרת! אנחנו מאבדים אותם!”

אביעד <סמכותי>: “אל תתנו לוירוס הזה להלחיץ אתכם, אל תשכחו את מה שלמדתם באקדמיה!”

אדם: “עשיתי Check — In לקוד והIIS עושה Restart, מה קורה עם ה-Database?”

-שוט צר על מסך הSql Navigator–

עומר: “10 התנתקויות. 5 התנתקויות, 0 התנתקויות”. זהו, הצלחנו. Twitter זמינה.

 

מתוך התסריט שלי לסדרת הדרמה העוסקת במתכנתים, שלא יוסרט לעולם*.

————————————————————————————————————————————

למה אין דרמות מתכנתים כמו שיש דרמות בית-חולים? הדבר הכי קרוב שאי פעם ראיתי היה על המסך הגדול דווקא, וזה היה ב-2007 כשהלכתי לראות עם החברים שלי את ‘מת לחיות 4′ (‘חיה חופשי — או מת קשה’ כפי שהיו מציינים בלעז). כבר אז החברים שלי הקניטו אותי ושאלו ‘אם במודיעין זה גם אפי כזה’. ובכן, אני לא יכול לפרט מטעמי בטחון שדה, אבל.… לא.

אין מספיק סדרות על אנשי הטכנולוגיה, והייתי מצפה שהנתח ההולך-וגדל שלהם (שלנו?) בתעשייה יקום על הרגליים ויעשה משהו בנידון! תחשבו על האפשרויות — חבורת ילדוני-סקריפטים שרוצים להשתלט על העולם? (או על עמק הסיליקון). עוד אפשרות היא סדרת סייבר ולוחמה-קיברנטית נוסח Spy vs Spy עם טוויסט — קרב בין 2 קבוצות האקרים (Black Hat­ters ו-Whiter Hat­ters). אולי סדרה קומית על כמה טכנאים וההתקנות ההזויות שהם צריכים לבצע?

ברור שמה שמוצג ב’אנטומיה של גריי’ וב’סרקאבס’ זו היפר-מציאות. רופאים לא מצילים חיים כל יום, מבצעים שלושה ניתוחים מורכבים בו”ז, ותו”כ מפלרטטים עם העמיתים שלהם, נכון? (או שמא? ואם כן אז למה אני הולך ללמוד הנדסה??). ואל תתנו לי להתחיל לדבר על הסיכויים המתמטיים לד”ר אחד, ועוד בניו-ג’רזי, לקבל פעם בשבוע מקרה שלא נראה מעולם בהיסטורייה הרפואית (כן, אני מסתכל עליך, יו לאורי).אפילו ‘השיבה מהודו’ מציג את התחרותיות בין המנתחים בבית החולים הדסה-עין-כרם בירושלים באור תחרותי ואינטינסיבי לא פחות מטור-דה-פראנס.

אני מזמין את הרופאים בקרב הקוראים לחוות דעה — האם חייהם של הרופאים, כפי שהם מוצגים בדרמות-בתי-החולים, מוגזמים ולא תואמים את המציאות?

והשאר — מה אתם אומרים? לא הגיע לרענן את השוק עם משהו חדש? סדרת היפר-מציאות על מתכנתים ב,רחמנא לצלן, חברת IT?

*במידה ואהבת את התסריט, הקלק על הקישור ‘צור קשר’ למעלה.

באמת עד כמה עמוקה היא מחילת הארנב?

Category : Hebrew Posts

באחד מימי שבוע שעבר סיימתי לראות את העונה הרביעית של break­ing bad, ‘שובר שורות’ לבעלי הוט שביניכם. כבר הרבה זמן סדרה לא השאירה אותי עם טעם כל כך חזק של עוד (וקריסטל מת’). המציאות שנוצרה בסדרה, בה מורה קשה יום לכימיה הופך להיות גנגסטר קשוח, עשויה להראות כפנטזיה. אבל ההגיון הפנימי של הסדרה הפעים אותי כל פעם מחדש.
אבל כאמור, עכשיו היא בחופשה, ואני תר אחר התמכרות אחרת.


סטאטוס של חבר בפייסבוק גילה לי שסדרה חדשה עשויה למלא את החלל ששובר השורות השאיר מאחוריו. מדובר בOnce Upon a Time,
למי שלא מכיר, להלן תקציר העלילה. אל תדאגו, אין ספויילרים משמעותיים… ה-Meta Plot מובא לצופים על מגש כסף ובטח יופיע בתקציר הפרקים הקודמים בתחילת כל פרק עד העונה הבאה.
ביער מכושף, בארץ רחוקה מאוד, לפני 28 שנים,  שלגייה וPrince Charm­ing התחתנו. כמו בכל סיפור ילדים, אין טוב בלי רע, והמכשפה הרעה הגיעה ממש ברגע המתאים כדי לחרבן לכולם את מצב הרוח. היא הבטיחה שכל יושבי היער המכושף ישלמו על כל האושר ועושר הזה. הפעם המכשפה אכן שולחת קללה, שלדבריה תעביר את שוכני היער לכלא בו יהיו עבדים שלה, לנצח. ההבטחה אכן מתגשמת, וכל יושבי היער המכושף עוברים לעולם הגרוע ביותר שיוצרי הסדרה חשבו עליו — מסצ’וסטס. כעת הם חיים תחת שלטון המכשפה בעיירה עם שם מצלולי משעשע, StoryBrook.
ג’ניפר מוריסון (הזכורה לטובה כדוקטור קמרון מהאוס) היא אמה, הבת של שלגייה וPrince Charm­ing. היא לא יודעת את זה, לפחות לא עד הפרק השני. אמה איכשהו שרדה את הקללה (גם את זה מגלים בפרק השני) ועכשיו היא עובדת כסוג של Con-Man עבור חברות ביטוח ועורכי דין. כשהיא חוגגת את יום ההולדת ה-28 שלה, בודדה בעיר גנרית ומנוכרת, דפיקה על הדלת. בצד השני - ילד קטן עם ספר עב כרס. כמו בטלנובלת ויוה גנרית, מסתבר שהוא הבן שהיא מסרה לאימוץ לפני 10 שנים, רק כדי שיזכה לחיים נורמליים שהיא לא קיבלה (הו!). הילד ברח מ-Sto­ry­Brook, שם שלגייה היא מורתו בבית הספר, והמכשפה הרעה
(מושלת העיר), היא אמו המאמצת.
משם שני קווי העלילה מצטלבים באופן בלתי-נמנע, ועד סוף הפרק הראשון אמה תתנגש בשלט בכניסה לעיר, תשחיז חרבות מילוליות עם המכשפה הרעה, ותדע שהיא זו שצריכה לשחרר את יושבי סטוריברוק חזרה אל היער המכושף, להפיל את שלטון המכשפה הרעה ולהחזיר את הסדר על כנו כדי שכולם שוב יחיו באושר ועושר.


Once upon a time שואב השראה רבה מקומיקס מוכר לחובבים שנקרא Fables, שעוסק גם הוא בנושא זה. אם התיאור שכתבתי למעלה איכשהו מעניין אתכם — עזבו את הפוסט. גשו לחנות הקומיקס הקרובה למקום מגוריכם והתחילו לקרוא.
Fable הוא קומיקס מאוד gritty, בו דמויות אהובות מסיפורי הילדים עובדות כזונות, סוחרי סמים, רוצחים סדרתיים ועוד ועוד. קריאה מרתקת.
המקרה שלנו הוא קצת יותר Rated PG-13, אבל מאוד אלוזי לקומיקס המדובר.


רמת ההפקה גבוהה עד מאוד, מהתפאורה ועד ה-CGI. הקאסט עושה את תפקידו נאמנה — ג’ניפר מוריסון בהופעה משכנעת למדיי (גם אם השורות ששמים לה בפה אינן הגיוניות) גיאנקרלו אספוסיטו (גאס פרינג מBreak­ing Bad) מגיח להופעת אורח מפתיעה ומרעננת, שלגייה היא טובה ורחמנית, והמכשפה הרעה היא, ובכן, רעה מאוד. רוברט קרלייל משחק את ‘עוץ-לי-גוץ-לי’ בצורה מצויינת, גם (אם כי עם מעט מניירות שהוא העתיק מסטיב בושמי, לדעתי).


אבל מה מפריע לי? (מוסיקה דרמטית)
אפשר לצפות מסדרה שבאה לאתר היפר מציאות להיות מעט פנטסטית. כמה גמדים פה, קללות שם, קסמים. אבל באמת, אם אנחנו רוצים להדגיש את הקונטרסט בין העולם הפנטסטי לעולם שלנו הייתי מצפה להגיון פנימי בקשר שבין הדמויות לעולם האמיתי (זה מה שיפה פה, לא?).


דוגמאות מהירות:
* במהלך הפרקים, אמה מקבלת את התיק הפסיכולוגי של בנה מידי הפסיכולוג שלו (שהוא בעצם ג’ימיני הצרצר בצורתו ה’אמיתית). מפיקי הסדרה היקרים, על Doctor-Paitent-Confidentiality שמעתם פעם?
* המכשפה הרעה אומרת במפגשה השני עם אמה שהיא ‘תשמיד אותה’. מתי בפעם האחרונה מישהו אמר לכם שהוא ישמיד אתכם ולא קראתם מייד למשטרה, או לאיזה עורך דין משומן?
* Sto­ry­Brook נראית כמו עיירה קטנטנה. אך עם זאת נראה שהיא מודרנית. איך אין להם קשר עם העולם החיצון? האנשים בעיר הזו לא מזדקנים ולא זוכרים את העבר שלהם. אבל הם בטוח שמים לב שהעולם סביבם מזדקן ומשתנה! איך הם נשארים במצב של התעלמות מוחלטת?
* וגם, אם זו עיר — היא בטוח משתמשת בתשתיות של המדינה. האם מטה הבחירות, למשל, לא שם לב שהאנשים שם לא מזדקנים? איך משרד הפנים לא שם לב שעיר צמחה לה יש מאין? מילא אם היו מסבירים לנו שהמכשפה דאגה לעשות הסתרה של העיירה מהעולם האמיתי… אבל אני לא מרוצה!


עוד נקודה על אמינות העולם הפנטסטי:
* הפרק השני מתאר את המסע שעברה המכשפה הרעה לקראת הטלת הקללה על היער. בסצנה הראשונה היא שולחת את האיום במעמד החתונה של שלגייה והנסיך המושי-מושלם. מקץ 40 דק’ ללא פרסומות היא שולחת את הקללה, ונראה שעברו עליה מספר ימים. עם זאת, כשהקללה מכה ביער המכושף, שלגייה עסוקה בצירי הלידה.
מה אני מבין מזה?
1. שלגייה והנסיך השתובבו לפני החתונה, והתחתנו בגלל שהנסיך הכניס את שלגייה להריון. מצד שני, יכול להיות ששלגייה נכנסה להריון מהנשיקה של הנסיך. הדברים האלה קורים, כידוע, רק בשני מקומות — באגדות ובטקסס.
 2. נשים ביער המכושף מתנפחות יותר מהר מענק אדום לקראת התפוצצות סופרנובה.


אז, נסכם — OUAT היא סדרה עם פוטנציאל רב, שנשענת על מקורות ספרותיים חזקים ומוצלחים. אבל מה שהופך סדרה מסדרה שתשודר ב-Re-Runs ב-AXN ליצירת מופת אמיתית היא הגיון פנימי בעולם הסדרה (אהמ אבודים אהמ). הייתי שמח להסבר ולעולם מפורט ומלא יותר, עם יותר קשר למציאות שלנו (ולא מעין Bubble-Reality). גם על חשבון עוד כמה שנינויות בין השחקנים.
אבל, אני מניח שהסדרה תמשיך להתעסק במאבק הילדותי סגנון Spy vs Spy (כבר בפרק השני אמה כורתת את עץ התפוח של המכשפה ואומרת לה Your Move. המכשפה רצה להלשין לשריף).


הסיבה היחידה שארצה להמשיך לראות את הסדרה הזו היא שייתכן קרב בוץ אפי בין שתי הבחורות המקסימות האלה.
Wal­ter White, שובה אליי!

אתה נמצא כאן

2

Category : Hebrew Posts

לפני מספר חודשים  המירס הצבאי שלי (או שמא נקרא לו הלבנה הקיברנטית?) ואנוכי הגענו לנקודה בעייתית במערכת היחסים שלנו. ממש כמו בעל בטלן — הסוללה שלו החזיקה מעמד שיחה אחת בערך, השעון המעורר לא צלצל בבוקר וגרר שלל מצבים משעשעים ואיחורים לא-אופנתיים בעליל, והבחורה הנחמדה מאוד בדלפק במוקד השירות של מירס כבר הכירה את הסיפורים על כל החיילים והמפקדים שלי, שהודעות מהם התקבלו כל פעם שהחיו לי את המכשיר.

התמזל מזלי — והמכשיר אבד לו באחת השבתות שביליתי בים. כמובן שלא היססתי, וכמהופנט ממש הלכתי אחרי המבצע של אחת הרשתות הסלולאריות. זמן קצר לאחר מכן השתדרגתי למכשיר החכם-מכולם, הראשון בין השווים, המונוליט לבית אפל — האייפון.

אחרי שסיימתי להתלהב מהפשטות הגאונית של Doo­dle Jump או לזרוק ציפורים על חזירים, עברתי לבחון את שלל האפליקציות מבוססות המיקום. אולי מדובר בשאריות מחוויה אי שם בימי החוגרות שלי, כשהלכתי לאיבוד בנחל תבור יחד עם כמה מחבריי לצוות, ישר לתוך טריטוריה של שוורי-בר זועמים (מה שנקרא בשפה הצבאית — כמעט ונפגע) — אבל הרעיון של לחלוק את המיקום שלי עם החברים נשמע מגניב! בייחוד כשמשלבים אותו עם קונצפטים נוספים — כמו להכיר אנשים חדשים, להוסיף מראות ושמע למיקום, ולשמוע דברים חכמים על המקומות המפורסמים שסובבים אותי.

כמובן שהתחלתי עפ-FourSquare, ‘ספינת הדגל’ של שירותי המיקום. אם מישהו היה מנסה לחטוף אותי לא היה שבועיים טובים יותר לעשות כך מהאחרונים — עשיתי צ’קאין כל פעם שירדתי למכולת, חיכיתי לאוטובוס, נכנסתי לדירה שלנו (שגם מככבת ב-FourSquare עכשיו) והרווחתי לא פחות מארבעה תארי ‘ראש עיר!’.

היה אפילו מקרה בו בעודי יושב עם חבריי בפאב ירושלמי, ראיתי שחבר טוב עשה גם הוא צ’ק-אין לפאב השכן, ויכלנו להפגש ולהחליף כיפים. וזאת בלי להזכיר את הטיפים המועילים שבאחד הערבים עזרו לי להתחמק ממנה מפוקפקת באחת המסעדות בהרצליה פיתוח. יכולות ההתממשקות לפייסבוק ולטוויטר עזרו לי להוציא לחבריי את העיניים כששלחתי תמונה של מנה אחרת ישירות לפייסבוק. אחחח, טכנולוגיה!

קל להבין מה עושה את FourSquare לכיפית — יש תחושת הישג ותחרות בין החברים השונים (מי הראשון שיתוייג במקום כלשהו? מי ירוויח תואר אצולה על כך שהוא הולך לחדר הכושר 20 פעמים בשבוע?) ועוזרת לדווח ו’למצוא את החברים שלך’ בעזרת דיווח שוטף ודוחות על מיקומיהם המועדפים. בינתיים, FourSquare היא האפליקציה המרכזית שלי לדיווח-מיקום. עם גדילת התאבון שלי, התקנתי מספר אפליקציות חביבות ודומות, שעוטפות את Foursquare או Facebook במספר דרכים. על שתיים מהן אפרט עכשיו (ועל האחרות בפוסט המשך).

1. Sonar. אפליקציה זו מאפשרת לעשות צ’קאין ממש כמו FourSquare — אך לפני שאתה עושה צ’קאין במקום מסוים, אתה יכול לראות את כלל האנשים שעשו גם הם צ’קאין לאחרונה במיקום זה, ולצפותת בפרופיליי הפייסבוק והטוויטר שלהם, המחוברים גם הם לSonar. במידה וזה מעניין אותך — אתה יכול ליצור איתם קשר. ב-Tech­land יש כתבה מצויינת שמדגישה את הקונפליקט בשימוש באפליקציה — מצד אחד אתה חושף יותר מהמיקום שלך ברגע מסויים, אתה מוסיף את פרטי הפייסבוק ופרטי ההתקשרות שלך. מצד שני — זה מאפשר ממש ליצור קשר עם האנשים הקרובים אליך. החסרון? לאחר שבועיים של שימוש באפליקציה לא מצאתי אף משתמש נוסף לשיחה פנים-אל-פנים. אני חייב להודות שממש ממש ניסיתי. פעם אחת עשיתי צ’ק-אין בסינימה סיטי הרצליה וראיתי שמישהו עשה שם צ’ק-אין לפני שעתיים. שלחתי לו הודעה כי ראיתי שהוא גם מתכנת וחשבתי שנוכל להתחיל לדבר — אך הוא לא חזר אליי , גם לא לאחר מכן.

2.מיואש מעט, התקנתי גם את Blendr, סטראט-אפ ישראלי שמתיימר לעשות אפילו יותר מ- Sonar - ממש לשדך אנשים שנמצאים יחסית קרוב אחד לשני למטרות צ’אט. אפשר להגדיר שם תחומי עניין (שיורדים לרזולציה גבוהה כמו סרטים מועדפים), לחשוף פרטי זוגיות, תמונות, פרופילים — והכל בלי חשבון FourSquare (יתרון אדיר בכדי להגדיל את מאסת המשתמשים). אך גם כאן — טרם מצאתי שותף ראוי לשיחה. כל הנשים איתן התחלתי לדבר (אלא מה) לא היו OnLine כשאני הייתי מחובר, ולא ידעתי מתי הן יחזרו אליי. בסוף הן חזרו אליי כשאני לא הייתי פנוי, והכל התמסמס. ואם מדי פעם מישהו כן מחובר — הרי שמדובר במישהו שלא כל כך ‘קרוב’ אליי (משהו כמו 20 ק”מ בדרך כלל). שוב, הבעייה טמונה בהטמעה וכמות המשתמשים. ובנוסף — אין כאן אלמנט ויראלי-משחקי, בניגוד לFourSquare או Sonar שעוטף אותו.

מה קורה פה?? יש פה פוטנציאל אדיר לשידוכים והיכרויות, למשחקים מהנים, זה פשוט כיף! איך זה שאין משתמשים??תחשבו איזה אדיר זה יכל להיות אם מישהי הייתה שולחת לכם טוויט מהצד השני של החדר — ‘ראיתי שאתה אוהב את ‘זרים ברכבת’ של היצ’קוק.. רוצה להחליף רציחות?’ (טוב, אולי קצת הגזמתי. אבל אין סיכוי שמישהי תשלח לי טוויט אם היא תראה שאני מתעניין ב-WoW, לא?).

אבל פנטזיה לחוד ומציאות לחוד. אני לא מכיר הרבה בחורות שימהרו לדווח שהן בפאב מסוים, לא בפייסבוק, וכנראה שגם לא בFourSquare (אם הן יודעות מה זה). נכון, בפייסבוק ניתן כעת להגדיר קבוצות שיקבלו ויקראו את העדכונים שלנו. אבל כמה מאיתנו באמת משתמשים בפיצ’רים האלה?

נשאל את שאלת ההטמעה האולטימטיבית, זו שעוזרת לי להבין אם אנשים משתמשים בפיצ’ר מסוים או לא — האם אמי מנהלת את העדכונים שהיא כותבת בפרופיל הפייסבוק שלה? כנראה שלא. מעבר לכך - לא ניתן לנהל את קהל היעד של העדכונים באפליקציות הניידות בכלל — ברירת המחדל היא לפרסם את העדכון לכולם. לא פלא אם כך — שהמשתמשים עדיין נרתעים מלדווח על מעשיהם און-ליין. גם אני הייתי נלחץ אם המפקדים שלי היו רואים שאני ה-Mayor של חוף בוגרשוב כי הייתי שם 10 פעמים בחודש האחרון.

לכן אם הייתי צריך לאפיין את אפליקציית המיקום המושלמת שאתכנת מחר, הייתי מעתיק את המודל הכיפי של FourSquare , אבל גם נותן בה את המאפיינים הבאים:

1. אפשרות דיווח לקבוצות חברים — שתיובא מהפייסבוק. זה צריך לנצל את הפיצ’ר החדש שנכנס ממש לאחרונה — רשימות חכמות.

2. דיווח אוטומטי לרשימת חברים נבחרת - כך שלא אצטרך להכריז באופן עצמאי על המיקום שלי. ככה גם חסכתי את הזמן שלוקח לי לשלוף את האייפון, לחפש איפה אני נמצא, וכו’…

3. אני רוצה פרטיות? אני נכנס ל-Stealth Mode.

4. אימות גבוהה לשירות דייטינג — לשלב אלגוריתם ניתוח אישיות אוטו’ וע”פ פרופיל הפייסבוק, שאלון או כל דבר אחר — להראות את האנשים המתאימים ביותר לפרופיל שלי שנמצאים קרוב. אפשר גם לשלב פיצ’ר שאם שני אנשים מגלים עניין זה בפרופילו של זו — האפליקציה קובעת להם דייט בצורה אוטומטית D:

————————————————–

חדי העין ישימו לב שזהו הפוסט הראשון בבלוג! אני מקווה מאוד ואתאמץ להביא לכך שהוא יתעדכן בצורה תדירה ועקבית, ויכלול פוסטים מעניינים רבים נוספים. אשמח לשמוע הערות, לקרוא תגובות ולעשות שמח (וצ’קאין).